על מטרות, על חלומות ועל הדרך

בעולם אוטופי בכל פעם שנרצה גלידה נמצא אותה במקפיא שלנו. בכל פעם שנפתח את חשבון הבנק נמצא את הסכום שרצינו שיהיה שם. תמיד כשנקרא לילדים שלנו הם יתייצבו בשמחה ולעולם הם יסדרו את חדרם מבלי שהתבקשו לכך.  

מסתבר שגם יצורים רציונליים כמוני וכמוך לפעמים מחכים למשהו אוטופי שיגיע… 

אולי לאיזה חלום שיתגשם בדילוג מהיר בלי שום משוכה בדרך. אנו רוצות למצוא את עצמו ממש כבר משיגות אותו ועדיף כמה שיותר מיידי וכמה שיותר ללא מאמץ או חלילה תהליך.   

אבל מה לעשות ודברים לא מתרחשים רק כי רצינו?

לכל דבר יש את התהליך עד שמגיעים אליו. למזלנו, לפעמים התהליך כייפי ומהיר, אבל לפעמים קצת יותר מורכב או ארוך ואז אין לנו יותר מדי כוח או סבלנות להמתין שהדברים יקרו.

מה אם היינו יודעות שיש מזור לבעיה שלנו, או אם נקרא לזה, לרצון שלנו שדברים יקרו אתמול. נכון שלא היינו רצות לטעת עץ מישמשים בחצר ביתנו אבל זה היה עוזר לנו בהחלט לממש רצונות שכבר מקננים בנו זמן רב.

הפתרון נמצא כמה מפתיע, בתהליך.

מה אם היינו יודעות שהתהליך עצמו הוא הדבר שאנו צריכות לייחל אליו, ולא התוצאה הסופית?

אז לפני שאת הולכת להתאכזב, קבלי משהו מתוק לגלולה הזו. והיא: אפשר בהחלט להתאהב בתהליך עצמו. ולאו דווקא בתוצאה הסופית. כלומר דמייני לעצמך אותך חוגגת את נצחון ההצלחה, את ההגשמה של החלום שלך כבר בצעד הראשון לקראתו. תודי שזה נשמע אחרת.

איך עובד התהליך הזה?  

כשנמצאים בתהליך מובנה ומסודר שיוביל אותנו לקראת המטרה שלנו, החוויה עצמה של הדרך היא משהו שאנו חייבים לשים עליו את הדגש. כי בואי נודה, שם נבלה רוב הזמן. לא בנקודה הסופית. הפסגה היא רק נקודה אחת בתוך כל ההר.

מה נפגוש בדרך? 

קודם כל כפי שאמרנו, נתאהב בתהליך בעצמו. אולי אפילו בקשיים שניתקל בהם. ניגע באיזורי אי נוחות, נידרש לסבלנות אין קצת. ונזהה בעצמנו חוזקות ולעומתם נקודות של נפילה הרבה יותר פעמים ממה שחשבנו.

ובעיקר נכיר את עצמנו הרבה יותר ממה שנוכל לדמיין לפני כן. וזוהי חוויה מרוממת ומעשירה לכשעצמה.

למה זה טוב? למה צריך את כל ה'חברים' האלה בדרך שלנו?

כי רק כך נגיע להגשמת החלום.

ורק כך כשנגיע לשם לא נאבד בו עניין שניה לאחר ה'זכיה' בפרס.

העיסוק בתהליך יוכל להקהות את העוקץ מהכאב, אולי חלילה לגרום לנו להתיידד איתו ממש. נצליח לסגל אי אלו הרגלים טובים כמו חוסן נפשי, כמו משמעת עצמית. כמו עקביות. נרכוש מיומנות לדיוק הצרכים שלנו ועדכונם כל הזמן.

אולי יותר מכל נלמד לתת מקום של כבוד לניצחונות הקטנים. ונבין שהם עצומים וגדולים כי מבלעדיהם לא היו קיימים הנצחונות הגדולים. וכי הם אלו שתרמו לנו יכולות אדירות, כמו היכולת לגשת לכל פרויקט גדול בחיים שלנו בקור רוח של בוני – אימפריות, כמו היכולת להפוך הר עצום למיליוני הרים קטנים, ובמקום הצלחה אחת, להשיג אין-ספור הצלחות קטנות ומספקות.

אז איך מסבירים את זה האנשים הגדולים שחקרו את הנושאים האלה?

ג'יימס קליר, מחבר 'הרגלים אטומיים' טוען כי לא יתכן שאת כל החיים נבזבז במנעד הזה שבין מטרה ומימושה או מטרה ואי מימושה. כלומר, שכל הזמן נבלה בהצלחה או כשלון מהדהדים.

זה לא סביר שנחיה כל הזמן בקונפליקט ה'או' 'או'. או שאנחנו משיגים מה שרצינו או שלא. זוהי חשיבה לא נכונה. כי מה עם רוב הזמן של בין לבין? איך יתכן שכל הדרך להגיע לשם תהיה חסרת משמעות?

דבר נוסף, להגביל את הצלחה בדבר מסוים שאותו הגדרנו מהתחלה – יתסכל אותנו אם נבין שבמציאות נוכל להגיע לאותה הצלחה גם באלף דרכים אחרות. אז למה להגביל את עצמנו? ולמה לחיות רק מההצלחה הסופית או מהכישלון, אם אפשר כל התהליך וכל הדרך ליהנות מצעד אחד ומהצעד הבא אחריו ומזה שלאחריו?

הוא נותן דוגמא של רצון להשגת מטרה והיא: 'חדר נקי'. אפשר להשיג אותה בשעה של עבודה מאומצת וכך נוכל ליהנות מהמטרה המושגת, מהחדר הנקי.

אבל זה לא באמת מה שרצינו. כי אם לא שינינו את הרגלי ההתנהלות שלנו בחדר, בסופו של דבר החדר יתבלגן שוב ושוב.

לא עברנו כאן תהליך. לא טיפלנו בדרך במה שצריך כדי שזה יקרה בצורה קצת יותר קבועה וממוסדת. אמנם סילקנו את הסימפטום מן הדרך אך המחלה עדיין מקננת היטב בגוף. כדור אקמול לא מטפל בכאבי ראש ובנסיבות שלו, הוא רק משתיק ומקהה את תחושת הכאב. ואם יש לכאב ראש הזה היסטוריה וכרוניקה של בעיות, הוא יחזור שוב ושוב.

מכאן, שעלינו להתייחס לא רק למטרה (שהיא טובה בפני עצמה), לא רק לחלום שאליו אנו שואפים להגיע, אלא גם להבין את התהליך. את הסיסטם שיגרום לזה לקרות.

איך אז נבנה חלום או מטרה?

באלו צעדים נשתמש בשביל שהמערכת כולה והתהליך כולו יהיה מהנה ואפקטיבי?

צעד מספר 1 – 'מה'?

קודם כל, נדע מה אנחנו רוצים להשיג.

כמה שזה נשמע ברור. רוב האנשים לא יודעים להגדיר לעצמם מה הם רוצים מהעסק שלהם. מעצמם. ובכל תחום שהוא בחיים שלהם.

תני לעצמך מספר דקות לחשוב על מה המטרה שאת רוצה להשיג בתחום מסוים ותכתבי כמה כאלה שיעלו לך בראש.

מתוכם תבחרי את מה ש: 1. הכי חשוב לך. 2. כזה שיעשה שינוי משמעותי בחיים שלך. כזה שישפיע עליך לטובה בכמה שיותר אספקטים: רגשי, פיזי כלכלי, וכדומה.

חשוב לבחור במטרה אחת ולענות את התשובות לשאלות הקודמות.

מיטיבת לכת גם יכולה לשאול את עצמה (והכי טוב: לתעד הכל בכתיבה) 3. למה זה חשוב? ואז לכתוב תשובה ולתשובה עצמה לשאול שוב 'ולמה זה חשוב'? ככל שתעמיקי יותר בשאלות ה'למה', תקבלי דיוק ועומק למטרה שלך. וכידוע כשה'למה' חזק, ניתן להתמודד עם (כל) ה'איך' שבדרך.

צעד מספר 2 – 'איך'?

בשלב זה נבנה את המטרה בצורה נכונה.

1. לכתוב בצורה ספציפית. איך בדיוק זה קורה.

לכתוב באופן שניתן יהיה למדוד את ההתקדמות ולהבין בדרך באיזה צעד ובאיזה שלב את נמצאת. לדוגמא: איזו הורדה במשקל את חוגגת, ואיך.

2. לכתוב משהו שהוא בר השגה, כלומר: הגיוני שתשיגי אותו. לדוגמא לכתוב שאת רוצה בעוד חודשיים מהיום לסיים טיול מסביב לעולם ב-90 יום, זה לא ממש הגיוני. אבל לרצות בעוד חצי שנה או בעוד מספר חודשים לצאת לחופשה של שלושה ימים – זה משהו ישים יותר.
3. הצבת דד-ליין. צריך שתהיה למטרה שלך התחלה וסיום. יותר מזה? ככל שתבני את המטרה שלך עם יותר דד-ליינים פנימיים, המעקב שלך אחרי הביצוע יהיה הרבה יותר טוב. התהליך יהיה יותר ישים. וכך תוכלי לחגוג כל ניצחון קטן, וכל יום תרגישי שהוא באמת מקדם אותך למטרה הספציפית של אותו יום ואותו חודש. גם המעקב אחרי ההתקדמות שלך יהיה קל, מהיר וממריץ.

צעד מספר 3 – 'פעולה'

הצעד המשמעותי ביותר, כאן נתחיל ממש לפעול.

כמה שיותר קטן כך יותר מעשי ויותר קל.

מובטחת לך דרך מאד מעניינת, מאתגרת ותלמדי בה הרבה על עצמך.

ההמלצה שלי היא לתעד אותה מדי יום או מדי שבוע או מדי כמה זמן שרלוונטי עבורך.

הזמן, שגם ככה עובר לנו כל כך מהר, יהיה משהו שתוכלי להתגאות בו. ליהנות ממנו. וכשתגיעי בסופו של דבר ליעד שלך, תחושת הניצחון תהיה מוכרת ואהובה לך כמו נעל-בית מחממת בחורף.

אז איך את הולכת ליישם את זה החל מעכשיו?

זהו מאמר אורח מאת

רוז אדלר, קופירייטרית ויוצרת תוכן

בעלת הערוץ 'זמן לשגשג' ובו  תוכן עוצמתי לגוף ולנפש בן 5 דקות, על מיינדסט, מוטיבציה ומה שביניהם.

אם תרצי להירשם ללא עלות או להתרשם מהקלטה לדוגמא,  שלחי מייל לכתובת: roseupinfo@gmail.com

גם אני מאמינה בחגיגת הניצחונות הקטנים והיומיומיים, וגם אני חושבת שהנוף מהרכבת יכול להחסיר פעימה לא פחות מהיעד.